נקמת הנחש

13 08 2007

מה עושה מושבניק שרואה נחש בחצר? מרים את הטוריה ועורף לנחש את הראש. זה גם מה שעשה דני אנדרסון, חוואי בן 53 ממדינת וושינגטון, כאשר ראה עכסן באורך מטר וחצי זוחל ליד האורווה שלו. לרוע המזל מכת המוות לא מנעה מהנחש לנקום. כאשר דני שלח ידו אל הראש הערוף הוא הופתע לראות אותו מבצע גלגלון לאחור, ונועץ את שיניו באצבעו של החוואי ההמום. כמו בסיפור הנחש מגן-עדן גם כאן מעורבת אשה, אבל הפעם אשתו של אנדרסון היא שהצילה את המצב כאשר התעקשה לקחת אותו אל בית החולים (תמיד כדאי שליד כל גבר מאצ'ו שמשחק עם נחש תהיה אשה אחראית). בדרך אל בית החולים הארס גרם לו לפרקס ולבלוע את הלשון, כך שאת סוף המסלול בילה אנדרסון בניידת טיפול נמרץ. לאחר מספר ימים של טיפול אינטנסיבי בבית החולים מצבו של החוואי ביש המזל התייצב ולבסוף הוא שוחרר.

ראשו של נחש עכסן, אבל הפעם חי

נחש עכסן, אבל הפעם חי. צילום של dhweber מופץ ברשיון cc-nc-nd

אם אתם חושבים שמדובר בסיפור מוגזם או סצנה בדיונית מ"נחשים על מטוס" כדאי שתדעו שיש תעוד מדעי לעוד חמישה מקרים כאלה, ואפילו המשורר שלי הכיר את התופעה וכתב לאשתו מרי: "נחשים הורגים, גם אם מתים". מעריכים שגופו של נחש מסוגל לרפלקס מעורר פלצות שכזה אפילו שעה לאחר המוות.

אנדרסון אומר ש"בפעם הבאה שאראה נחש אהרוג אותו שוב, אבל מיד אקבור אותו עם את החפירה". נקווה רק שאשתו תהיה באזור להזכיר לו.

מודעות פרסומת




כליא ברק אנושי

20 05 2007

בשבוע שעבר נסעתי עם שני חברים לירושלים. כמובן שביום אביבי יפה של אמצע מאי לבשתי חולצה קצרה ולא חשבתי אפילו על מטריה. אף אחד לא סיפר לי שזה הולך להיות היום של הסופה. חוץ מהעובדה שירד גשם בכמויות שלא מביישות את שיא החורף ואפילו קצת ברד, היו גם לא מעט ברקים. חלק מהברקים פגעו בקמפוס של גבעת רם לא רחוק מחנות הספרים שלידה תפסנו מחסה מפני הסערה. אחד הפיצוצים היה די מפחיד, והיו אפילו כמה סטודנטיות שקפצו מרוב בהלה. כשראיתי סטודנטים מתרוצצים עם מטריות התגובה המיידית שלי היתה: "זה מסוכן! שלד המטריה עשוי מתכת, וזה ממש כמו להחזיק כליא ברק מעל הראש."

ברקים ורעמים

בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב שמכת ברק היא ארוע לא סביר במיוחד שאין צורך לחשוש ממנו, אבל למעשה בכל שנה מאות אנשים ברחבי העולם נהרגים ממכת ברק. אולי זה לא נשמע הרבה, אבל תחשבו שעל כל אחד שנהרג יש עוד הרבה אחרים ששורדים, וגם סתם להחרך קלות זה לא תענוג גדול. יש גם מי שפגע בהם יותר מברק אחד. הנה סיפור חיים יוצא דופן שתרגמתי מוויקיפדיה:

רוי קליבלנד סאליבן

(7 בפברואר 1912 – 28 בספטמבר 1983) היה שומר יערות בוירג'יניה, ארה"ב. סאליבן הוכה על ידי ברק בשבעה מקרים שונים ושרד את כולם. במהלך חייו הוא זכה לכינוי "כליא ברק אנושי".

שבע מכות הברק

  • 1942: סאליבן נפגע בפעם הראשונה כאשר שהה במגדל תצפית. הברק פגע ברגלו וכתוצאה מכך הוא איבד את ציפורן בהונו.
  • 1969: הברק השני פגע בו כאשר נהג ברכבו בכביש הררי. הוא איבד את הכרתו וגבותיו נשרפו.
  • 1970: המכה השלישית שרפה את הכתף השמאלית שלו כאשר שהה בחצר ביתו.
  • 1972: המכה הבאה התרחשה בתחנת שומרי היער. המכה העלתה את שערו באש. לאחר אותו מקרה הוא החל לשאת מימייה. סאליבן החל להאמין שכוח עליון מנסה להורגו.
  • 1973: ברק פגע בראשו של סאליבן, העיף אותו מהמכונית, ושוב העלה את שערו באש. אין דיווח לגבי האפקטיביות של המימייה.
  • 1974: סאליבן נפגע על ידי ברק שישי ופצע אותו בקרסול. זה היה אחרי שהוא ניסה לברוח מענן שלדעתו רדף אחריו.
  • 1977: הברק השביעי והאחרון פגע בסאליבן בזמן דייג. הוא אושפז לטיפול בכוויות בחזה ובבטן.

סיום חייו

בגיל 71 סאליבן נפטר כתוצאה מפצעי ירי עצמי בראש, בעקבות אהבה נכזבת.

מה אתם אומרים על זה? בן-אדם שורד 7 מכות ברק, ואחרי זה הולך ויורה לעצמו בראש. ועוד בגלל אהבה נכזבת. אילו כל מי שעבר אהבה נכזבת היה יורה לעצמו בראש לא היו נשארים מספיק אנשים לפטרל ביער. מצד שני, אם הוא עשה את זה בגיל 71 מי יודע כמה שנים הוא הסתובב עם התסכול של האהבה הנכזבת מנקר לו בראש. אבל קשה להאשים את הבחורה – מי תהיה מוכנה להיות צמודה לכליא ברק אנושי?

אם רוי סאליבן היה עדיין חי הוא היה שמח לשמוע על ההמצאה הבאה של חברת נוקיה: טלפון סלולרי שמתריע מפני פגיעות ברק. ברק הוא בסך הכל זרם חשמלי (גדול מאד), שבין השאר פולט גלי רדיו. כידוע טלפון סלולרי הוא מקלט (ומשדר) של גלי רדיו. כל מה שצריך לעשות זה להבחין בין גלי הרדיו השונים שהטלפון קולט ולזהות את החתימה של ברק מתקרב. בפטנט שנוקיה הוציאה נטען שהאלגוריתם שהם פיתחו יכול לנתח את תדרי הרדיו הנלווים לברק וכך לחשב את המרחק בו הברק פגע. אם הברקים מתחילים לפגוע קרוב מדי הטלפון ישמיע צליל הזהרה. האמת שזה נשמע קצת מיותר – בדרך כלל כשברק פוגע אנחנו שומעים את זה. קוראים לזה רעם. ובכל מקרה לא ברור עד כמה זה היה עוזר במקרה של סאליבן, הרי גם כשהוא ברח מהברקים הם ידעו להשיג אותו. אבל אולי בכל זאת ההמצאה היתה נותנת לאהובה את האזהרה הדרושה לניתוק מגע.

חזי

אהבתם את הפוסט? הצביעו בעדו בשווה קריאה.

פוסטים קשורים:





אבולוציה לאידיוטים

6 04 2007





חטיף המושית

22 03 2007

מושית (חיפושית) אוכלת כנימה

מושית וכנימות

מושית אוכלת כנימה

תמונה שצולמה על ידי אחי – שגיא עמיאל





טוקסופלאזמה גונדיי

11 03 2007

מה הייתם אומרים אם הייתי מספר לכם שיש יצור שיושב בתוך המוח האנושי ומתמרן את ההתנהגות שלנו כדי שהוא יוכל להתרבות בקלות? ומה הייתם אומרים אם הייתי מוסיף שהיצור הזה מעדיף להיות בתוך חתולים, ואולי הוא מתמרן את היחסים שלנו איתם? נשמע כמו סרט מדע בדיוני גרוע? נשמע שאני סתם מנסה להפחיד אתכם? כנראה שלא שמעתם על טוקסופלאזמה גונדיי!

טוקסופלאזמה גונדיי

 

מדובר בטפיל של חתולים, שבמסגרת מלחמת האבולוציה פיתח לעצמו תכונות מיוחדות למדי. הטפיל יכול לחיות בתוך תאי גופם ומוחם של יונקים רבים, אבל הוא יכול להתרבות רק במערכת העיכול של חתוליים והביצים יוצאות עם הצואה. כנראה שבשלב כלשהו של האבולוציה החתולים "הבינו" איך הוא עובר, ולכן הם פיתחו את ההרגל הנקי לקבור את הצואה. כמובן שהחתולים לא הבינו את זה במובן השכלי – היתה מוטציה אקראית שגרמה לחתולים להעדיף לקבור את הצואה. אלה שהיתה להם את המוטציה לא העבירו את המחלה אל בני משפחתם ובכך שיפרו את סיכויי ההישרדות של הגנים שלהם. לאחר מספר דורות החתולים הנקיים כבר הפכו לרוב. כעת הטפיל "הבין" שהוא כבר לא עובר באפקטיביות בין חתולים, ולכן גייס לעזרתו את החולדות. לחולדות לא אכפת לאכול כמעט כל דבר (אנחנו מדברים פה על חיה שחיה בביוב…), והטפיל לא מתקשה למצוא את דרכו אל גופה של חולדה. הבעיה שברגע שהטפיל נמצא בתוך חולדה אין לו דרך לצאת החוצה ולחזור אל החתול. הוא תקוע בחולדה. למרבה מזלו של ט. גונדיי לחולדות יש נטיה להגיע לפה של חתול מפעם לפעם. אבל אם הטפיל יצליח לשנות קצת את ההתנהגות של חולדה כדי להגדיל את הסיכוי שהיא תגיע אל פי החתול, הדרך לשגשוג תהיה בהישג יד. מסתבר שחולדות נקבות שנגועות בטפיל נוטות להוליד יותר זכרים מנקבות. הזכרים יותר נועזים, סורקים טריטוריה יותר גדולה, וכך מוצאים את עצמם בתוך פה של חתול לעיתים קרובות יותר. בנוסף הטפיל משנה את ההתנהגות של הזכרים והופך אותם לעוד יותר נועזים. וכך על ידי מניפולציות ביולוגיות פשוטות אך בעלות משמעויות עמוקות מצליח הטפיל לחזור אל המקום האהוב עליו – חתול.

חתול מחונך

איך כל זה נוגע אלינו? מסתבר שמה שעובד על חולדות עשוי לעבוד גם עלינו. ברור ששינוי ההתנהגות שלנו לא יגדיל את הסיכוי שנגיע אל פיו של חתול (חוץ אולי מהמקרה של מאלפי אריות), אבל מהרבה בחינות הביולוגיה שלנו דומה לחולדות. אם במקרה הטפיל מצליח להשפיע גם עלינו, מה "אכפת" לו לנסות?ברור שלהשפיע על התנהגות של יצור עם מוח מורכב כשל אדם זה לא כמו להשפיע על חולדה, אבל בהחלט יתכן שחלק מהמניפולציות שיועדו לחולדות עובדות גם עלינו. במחקרים שנערכו בארצות שונות נמצא שנוגנים לט. גונדיי קיימים בנשים הרות באחוזים גבוהים – בין 20% ל- 80%. השוני הגדול בין האחוזים לא בהכרח קשור לאזורים בעולם, למשל גרמניה ומדגסקר היו בעלות האחוזים הגבוהים ביותר (לא ידוע לי על מחקר שנערך בישראל). בנוסף לכך כאשר ערכו מבחני אישיות הסתבר שיש קורלציה כלשהי בין סוגי אישיות לנוכחות של נוגדנים לטפיל.גברים נגועים נטו להתעלם מחוקים, היו יותר חשדנים, קנאים ודוגמאטיים מאלו שלא נשאו נוגדנים לטפיל. לעומת זאת נשים נגועות היו יותר לבביות רגשניות ומוסריות מבלתי נגועות. גם גברים וגם נשים נגועים הראו נטיה ליותר רגשות של אשמה עצמית. עדיין לא ברור האם השינויים בהתנהגות הם כתוצאה מהפעולה הישירה של הטפיל, או שהם תוצאה עקיפה של המחלה. יש לציין שכל המחקרים שהתפרסמו בנושא ההשפעה על התנהגות אנושית נערכו על ידי אותה קבוצה (צ'כית), לכן כדאי לחכות קצת לפני שמתייחסים לזה כאל עובדה מוכחת. ובצד הספקולטיבי – היה כבר מי שהעלה את ההשערה שהסיבה שנשים מסויימות אוהבות לטפל בחתולים של השכונה נובעת מהמניפולציה של הטפיל.
בכל מקרה המסקנות שלי מכל זה הן – לא כדאי לאכול בשר נא, כדאי מאד לשטוף טוב ידיים לפני אכילה ובכלל לשטוף טוב ירקות פרות וכל מזון לפני שאוכלים אותו, ואם בכל זאת החלטתם לגדל חתול – לפחות לא להתעסק עם הצואה שלו. אבל בעצם את כל זה אתם כבר יודעים בלעדיי 😉

עוד קישורים לנושא כאן

תוספת – מעדכנים אותי שמקובל בעברית לכתוב את שם הטפיל כך: טוקסופלזמה גונדי. אז אם אתה הרובוט של גוגל – זה היה בשבילך…





הטעם מתוק אינו מוכר לחתולים

9 03 2007

נמר בנגאלי רובץ

חתולים אוהבים לאכול רק דבר אחד: בשר. מסתבר שיש לזה סיבה לא צפויה – מתיקות אינה מוכרת לחוש הטעם שלהם. זה נכון לא רק לגבי חתולי השכונה שלכם אלא גם לגבי אריות, נמרים וכל שאר החתוליים. מסתבר שה-DNA שלהם אינו מכיל את אחד משני הגנים החיוניים להפעלת הקולטנים של מתיקות. לא ידוע על יונקים אחרים שאינם מסוגלים להבחין במתיקות. בנוסף לכך הכבד של חתולים אינו מסוגל לשלוט במטבוליזם של סוכרים, ולכן לא מומלץ לתת להם מאכלים שמכילים אחוז ניכר של פחממות. לא ידוע האם חתולים הפסיקו לאכול סוכרים בגלל שאיבדו את היכולת לטעום אותם, או שאיבדו את היכולת לטעום בגלל שהפסיקו לאכול אותם. ואם היה לכם ספק, עכשיו כבר ברור שנמר לא יאהב שתקראו לו "מותק".

פרטים נוספים בדיווח של Scientific American





סוף עונת הליוויתנים

7 03 2007

יפאן הודיעה על סיום מוקדם של עונת ציד הליוויתנים באוקיינוס הדרומי, וזאת בעקבות שרפה מסתורית ששיתקה את ספינת הדגל של צי הצייד. הסכם בינלאומי אוסר ציד ליוויתנים מאז 1986, אבל יש מספר עמים שציד זה הוא חלק מהמסורת שלהם ולכן קיבלו זכות מיוחדת לציד מצומצם: נורבגיה, איסלנד, יפאן, וכן קהילות בסיביר, אלסקה, וצפון קנדה. אבל התאבון היפאני לבשר ליוויתנים חורג בהרבה מהמכסה המצומצמת, וכן מצאו פרצה בחוק הבינלאומי: הציד מוגדר למטרות מחקר מדעי שעוזר לניהול טוב של אוכלוסיית הליוויתנים… כמובן שהחוקרים לא צריכים גופות של מאות ליוויתנים במעבדה, לכן הבשר העודף נמכר על מדפי הסופרמקטים ואפילו כהמבורגר במזללות.

ליוויתנבורגר

רוב הציד מתרחש באוקיינוס הדרומי, מה שמעורר את זעמם של אוסטרליה וניו-זילנד. בעקבות זאת פעילי שימור סביבה החליטו לקחת יוזמה: הם תקפו את ספינת הציד העיקרית עם פצצות סירחון מספר פעמים (בתמונה). לפני שלושה שבועות פרצה שרפה רצינית בספינה – אחד מאנשי הצוות נהרג, והמנועים שותקו. היפאנים מבטיחים לחקור את הסיבה לשרפה. בעקבות זאת ציד הליוויתנים השנתי הפסיק לחלוטין, ומאות ליוויתנים ניצלו.

פצצת סירחון

דרך אגב, שמעתי לראשונה על הסיפור הזה בפודקאסט המצויין TWIS

 

והנה דיון נוסף על הנושא אבל מזווית אחרת.